הקו החם של נר-אנון: 050-5845886

קבוצות תמיכה למשפחות של מכורים

בלוג מחשבות והרהורים

חברי נר-אנון מוזמנים להצטרף לכתיבה בבלוג ולשתף את המבקרים באתר בכוחם, ניסיונם ותקוותם.
אנא שילחו את הקטעים לכתובת המייל info@nar-anon.org.il

 

יונית, תלוית יתר, שנה וחצי בתוכנית

16.06.2015
בלוג >>
בחרתי אותו כי ראיתי בו מידות טובות, ורציתי בו. עד היום כשאני רואה אותו, אני מבינה תמיד למה אני בוחרת בו בכל בוקר מחדש.
 
התחתנו. החיים היו מלכודת דבש. אפ'ס אנד דאונ'ס. ברמות הכי קיצוניות. פינוקים, הפתעות והשקעות, מול התקפי זעם ועלבון מחרידים. הוא היה מרצה, ואז מתנגח. זה היה אסון וששון ביחד.
 
חוסר יציבות ברמה הכי מכאיבה שיכולה להיות. היה לנו הכי טוב, והכי רע. הכי מזוקק והכי תהום. זה היה הכי מרגיע ובטוח, והכי פחד שאפשר למשש אותו. במילים אחרות, זו אני, זה החיים שלי דאז, שחור או לבן. אין אמצע. אין גווני ביניים. אני מבינה שהייתי מסוגלת להרגיש רק כשזה היה מופיע בעוצמות מאוד גבוהות ומטלטלות, מן סף סיבולת רגשי גבוה מאוד מאוד שכזה. חולני, כמו מישהו שנשרף, כי אין לו מנגנון כאב לחוש את תחילתה של כוויה. הייתי בלתי חדירה, בלתי פגיעה, פלדה. שום דבר לא נגע בי. היום אני יודעת שכל פעם שמשהו נגע בי, ברחתי לסם המוכר והידוע, מרתון סדרות, שופינג חוצה ערים, שימוש במניפולציות מילוליות ומעשיות במטרה לדלג על העיקר והישיר, ועוד. פשוט ברחתי משם, עם הרבה כאוס וחוסר שפיות פנימיים והרבה סדר ו"שליטה", כלפי חוץ.
 
יום אחד, אחרי שלש וחצי שנות נישואים, שני ילדים ותחילת הריון הוא סיפר לי שהוא 'מכור'. זה היה שבת בצהריים, הילדים ישנו שנת יופי מיוחדת של נשמה יתרה, וגם אני קיבלתי באותה שבת אחת כזו מתנה מאלוקים שעוד לא הכרתי. יכולת לקבל ולהכיל, ואולי היא נשארה בי מאז. זו אבן דרך. מאז התחיל המסלול. אחרי מס' ימים ישבתי במכון גמילה בפגישה מרובעת, בה הסבירו לי את מהותה של התמכרות. כרונית, אין דרך לצאת ממנה ואת דרכי הריפוי פחות או יותר. לא חסכו ממני את הידיעה שלכל מכור יש סביבה מאפשרת. אבא / אמא/ בן/בת זוג, או ילד או ילדה. שעושים שירות לדבר הזה ומהווים קרקע פורייה. ואני, הלומת שוק, כבר ידעתי הכל אז. ידעתי שאני מחפה, ידעתי שאני מתכחשת להתנהגויות בלתי הגיוניות. ידעתי שאני מגוננת, וסופגת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. ידעתי שכספים נבלעו ושסיפרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, ואני אעזור לו! ידעתי שאני משקרת לי, לעצמנו. ידעתי שככל הנראה אנשים בריאים לא היו ממשיכים לשמור את כל מערכת היחסים הזו לעצמם, ופונים לעזרה. גם במחיר של אנשים נוספים שיהיו מעורבים בזה. אבל אני דאז, כל יכולה. ואני עוד אתקן את זה, את הכל. זה טבעי ונורמאלי, וכולם רבים ואצל כולם "לא מושלם".
 
ואז התחלתי במסע של צעדים, של היפרדות מתלות רגשית ומפיסית בו. של היפרדות ממנו, תהליך קשה שאין יכולת להסביר אותו. זה גמילה לכל דבר, הוא הסם שלי, הערך העצמי שלי תלוי בו, כמו בכל מישהו/הי ברחוב .מילה טובה מעיפה אותי למעלה, מילה רעה מרסקת אותי. בלי שום עצמי אני פנימי שנאמן לעצמי ושומר עליי. הכל תלוי בגורמים חיצוניים. הכל כאוטי וחסר רגשות פנימיים מעוגנים.
דיברתי ושיתפתי הרבה על איפה אני פוגשת את הערך העצמי הירוד שלי. והמודעות החלה לחלחל. הספונסרית המקסימה החלה לעשות איתי צעדים ואני תלמידה חרוצה וממושמעת, (תחרותית להחריד), עושה הכל על הצד הטוב ביותר. משתדלת בכל מאודי.  אחרי מספר פעמים של תחושת חוסר אונים הכי בסיסית שיכולה להיות, (בעלי עזב את הטיפול, חשבון הבנק במינוס של 350 אלף שח) ועוד.
 
הרגשתי שאני מסכימה לראות בעובדה שבדרך שלי עד כה זה לא עבד, ואיבדתי את השליטה על חיי. באמת! עם הבנה פנימית, וכניעה אמתית.
 
צעד 3 דרש ממני התחברות רוחנית שלא הייתה בי. ולכן הוא היה הקשה ביותר, על סף הבלתי אפשרי עבורי. אי אפשר לעשות פעולות יבשות ("להתקשר לשתף") אי אפשר לחפף בו. או שמרגישים ומוסרים, או שלא. חייבת בו נשמה. חייבת רגש, שלא היה לי. התחלתי לקרוא ספרות, ושיתפתי, שיתפתי, שיתפתי על הכמיהה הזו לחוש, ולמסור את התיקים הכבדים האלה למישהו אחר שיכול טוב ממני, שיטפל בהם עבורי. לקח זמן, וזו צמיד עבודה יומיומית למסור את המושכות ולוותר על כוחי המוגבל לטובת כוח בלתי מוגבל של אלוקים. מצאתי אלוקים אוהב, במקום אין אלוקים או, אלוקים מעניש שהיה בתודעה שלי.
 
אני פוסעת בדרכי. לפעמים עולה, לפעמים יורדת. לעיתים מכילה, לעיתים זועמת. מאוד תלוי בהכלה העצמית שלי את עצמי. כמה אני נותנת מקום לעצמי הקטנה, שנשארה מוזנחת מוכה וחבולה, ומתחננת לחיבוק וליחס. לדעת שאני כבר לא לבד בחושך, שיש מישהו שאוהב אותי ואכפת לו ממני היום. כשאני מזהה קוצר רוח כלפי הילדים או בעלי, כשאני הולכת החוצה לחפש חומר למלא את החור השחור הפנימי, משתדלת תמיד לחזור אליי, לבדוק איפה אני לא קשובה לצרכים שלי. רק ככה, אני יודעת, אוכל להיות אמפית ונינוחה כלפי צרכים של אחרים.
 
זה פרק מחיי. שמחה להעביר הלאה. זו החלמה עבורי.
 
אסיים בתפילה שתמיד תמיד תמיד מחברת אותי לקרקע, ולכוח עליון שאיתי:
"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ, לשנות את הדברים אשר ביכולתי,
ואת התבונה להבחין בין השניים..."
אמן!
 
 
חזרה
תפריט

התחברות

שם משתמש:

סיסמה:


שכחת את פרטיך?

רישום לאתר
קישורים
יצירת קשר

קו חם: 050-5845886

דואר אלקטרוני:
info@nar-anon.org.il


תפילת השלווה

אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים". אמן

כל הזכויות שמורות © נר-אנון. הקמת האתר: וובלי.נט