בחיים אנחנו יכולים לאבד אנשים קרובים ואהובים, את נעורינו ויופיינו, את הבריאות שלנו,
חלומות שהיו לנו, את הבית או הרכוש שלנו… אני זוכרת כשסבתי נפטרה, הייתי כבת 30 והיא בת 84. הייתי קשורה אליה בעבותות של אהבה. תמיד קבלה אותי כמו שאני ומעולם לא שפטה אותי. תמיד עודדה ודרבנה אותי.
החודשים הראשונים היו קשים מנשוא, הלכתי לעבודה כמי שקפאו שד וכמעט ולא יצאתי מביתי. חודשים עברו בכאב ובעצב גדולים, הייתי ממש בחוסר אונים וניסיתי למצוא מזור לנפשי.
יום אחד פגשתי חבר שהציע לי ללכת לטיפול, שם מצאתי את עצמי מחטטת בחיי ומנסה גם להתמודד עם ההתמכרות הקשה שהיתה בביתנו והרגשתי שתכף אני מאבדת את שפיות דעתי. צעד 2 אומר לנו ש״הגענו להאמין שכח גדול מאיתנו יכול להשיב אותנו לשפיות״. ככל שחלף הזמן הבנתי שאני חייבת לקבל תמיכה ולהשלים עם העובדה שהיא לא תחזור, אסור לי להיות לבד ואני חייבת כח גדול ממני. הבנתי גם שהיא תהיה בתוך ליבי וחיי לעולם, גם אם אינה חיה הרי שדמותה חקוקה בתוכי ותלווה אותי עד סוף ימי. למדתי ממנה על עולם הצומח, איכות הסביבה ונתינה גדולה לעולם.
אחרי לכתה לעולמה מצאנו בארונה את התכריכים שתפרה במו ידיה לעצמה, ידענו שרכשה
קבר בהר הזיתים כי תמיד אמרה לי ״לא זכיתי לחיות בירושלים לפחות אוכל להיקבר בה״.
מאז לצערי איבדתי עוד כמה אנשים שהיו קרובים אלי ולמדתי לומר להם עוד בחייהם כמה אני אוהבת אותם, השתדלתי להיות איתם כשהיו זקוקים לעזרה כדי לא להצטער אחר כך שלא עשיתי מספיק עבורם.
יש בי הכרת תודה על שהיתה בחיי ושלמדתי ממנה כל כך הרבה.
השבוע שמעתי משפט נוגע ללב שיורם טהר לב ז"ל כתב לאשתו אחרי לכתה "לפעמים נפרדים בלי להיות מוכנים".
אוהבת, מלי