הצעד השישי, הוא לכאורה אמצע הדרך במסע, אך הפרדוקס הוא שהדרך איננה נגמרת לעולם. בכל צעד נתחיל את הטיפוס המחודש אל הפסגה, אל אחדות מודעת שלנו בינינו לבין עצמנו. במסע המתקדם אני מוצאת את עצמי, נדבך אל נדבך, מעמיקה את ההיכרות, מתוודעת לפגמים ולהכרה שאני לא מושלמת. אך האם די בכך?
עיקרו של הצעד השישי, הוא הנכונות. הכרה כנה בפגמים שלי. הנכונות להיפטר מהם קיימת, אך האם רק מעצם הוויתור הם ימוגו ויתפוגגו מאליהם? – אז זהו שלא, זה דורש נכונות.
מהי הנכונות? – הלא קל יותר שמישהו אחר יעשה עבורי את העבודה וישחרר אותי מהפגמים הללו, שהם אבני נגף בהתפתחות שלי. נכונות לעשות. הכיצד? – אבדוק את החלק שלי בתוך הסיטואציה. למשל, איך משרתת אותי הרכילות? מה אני רוצה להשיג? האם האישיות השתלטנית שלי עדיין זקוקה לרכל על אחרים? "להוריד" אחרים ולהנמיך אותם כדי להגביה את עצמי? למשל, כאשר התנהלתי ממקום של פחד, זה הגביר דפוסים והעצים פגמים, הסתרה שגרמה לכעס, בלבול, פגיעה באחר וכמובן בעצמי.
פחד מכאב, או פחד שהכאב לא ייעלם, הם חזקים יותר מהכאב עצמו. זהו בעצם המקום של ביטחון סוטה בכאב מוכר. אבל היום כשיש לי מודעות, זה הרבה יותר מלא נוח או לא נעים, זה מעיק. היום יש לי מודעות ולכן הדרך היא כחרב פיפיות.
מצד אחד, עדיין ישנם דפוסים שרוצים לעיתים דרור, ומצד שני, קיימת מודעות שהיא נקודת אל חזור.בכל פעם שמתגלה פחד, כעס, חולשה, או כל פגם אחר – אני משתדלת לקחת נשימה עמוקה ולא לפעול מתוך פגיעה. אני כבר יודעת שאני פועלת מתוך הפגמים, זה המוכר והידוע. זו פעולה מתוך חולשה, זו פעולה ממקום נמוך כדי "לתפוס" מקום גבוה, והכל בעצם פועל נגדי כבומרנג. הצעד השישי הוא ויתור אמיתי וכן על החסרונות – הם אלה המעכבים את התפתחות העצמי. יחד עם זאת, חשוב לזכור שאנחנו אנושיים. אל לנו לשגות בציפיות לא מציאותיות מעצמנו. לאחר שעברנו תהליך, תבוא הסכמה. הסכמה לוותר. מוכנות להשתחרר, הסכמה להיכנע. הסכמה לרצות את השינוי – "לשנות פגמים אלה באופיינו".
להיות בעלת ערך, ללא משענת של קנה רצוץ, שמשיגה ערך עצמי והערכה בדרך עקלקלה. בחירה להכיר בחוסר מושלמות ולהיות שלמה, אך תמיד בהשתדלות. במקום לקנא, לפרגן. במקום לכעוס, לשחרר, במקום, לפחד, להאמין. לעשות הפוך על הפוך. ומתוך שלא לשמו, יבוא לשמו.הבנתי שהפגמים תובעניים, והם מחלישים אותי.
אני מוכנה לצאת אל הלא נודע. הלא נודע היא ארץ חדשה, שכדאי לדמיין אותה כמטיבה, כך יהיה לנו בתודעה שאיפה והתקדמות אל הטוב שהעולם מציע. הבחירה בחיים חדשים, חיים אחרים ומעניקים – היא שלי. זוהי בעצם הדרך לענווה. לצאת מריכוז עצמי, לראות את האחר, לשפוט לכף זכות ולהיות בהשתדלות. גישה חדשה לעצמי – היא כבר תשפיע על גישה אחרת לאחר, ולעולם בכלל. הענווה מאפשרת לי לחבק את מה שיבוא באהבה.
בצעד השישי הבנתי שיש בי פגמים, אבל לא רק. הכוח העליון הוא כבר חלק ממני, מלווה אותי עם עמוד האש שמאיר לי את הדרך. אני פוסעת לקראת רצונו של הכוח העליון ונתמכת בכוח גדול, שתומך ועוזר לי לראות את היתרונות שבי. אני מרגישה שאני מוכנה לקבל את עזרתו של אלוהים. אני חשה שהרבה פעמים במהלך החיים עשיתי זאת, בעזרת 'החכמה הרוחנית׳ שהתכנית מציעה, אחרת אין לי דרך להסביר את הניסים שקרו לי בחיי.