לפי דעתי וניסיוני, בשתיים עשרה השנים שאני בנר-אנון זהו שיא הרוחניות מבין כל הצעדים ואחד הדברים החשובים ביותר בתוכנית (לא שיתר הצעדים אינם חשובים). כאשר עברנו את כל הצעדים, למדנו ועבדנו אותם, זה הזמן להעביר את הידע והניסיון שלנו לכל מי שזקוק לעזרתנו. בכל מקום שנהיה ונגיע אליו, תמיד יהיה מישהו עם בעיית התמכרות, או שיש לו מישהו שמכיר את הבעיה, וכאן תפקידנו להפיץ את כל מה שלמדנו והפנמנו לאחרים, אם על ידי השתתפות קבועה בקבוצות כדי לקבל את החברים החדשים שלא מכירים ובאים ממקומות כואבים כמו שאנחנו היינו בעבר ולנסות ולספר להם מניסיוננו כדי לעודד אותם ולהעניק להם תקווה ואמונה. לא נוכל לכפות על אף אחד את דעתנו ועזרתנו, אלא רק להציע אותה.
חורה לי מאד שחברים וחברות וותיקים בתוכנית עזבו ולא באים יותר לקבוצות, אבל כל אחד באמונתו יחיה. זו הדרך היחידה לבוא לקבוצות הקיימות כדי לעודד את החבר החדש ולעזור לו ולהמשיך הלאה את התוכנית.
אני משתדלת גם ללכת לכל מקום שאתבקש, כמו בתי סוהר, פגישות עם עובדים סוציאלים, או כל אחד שמקצועו הוא לעזור למכורים, כדי להעביר את המסר של נר-אנון שיגיע לכמה שיותר אנשים ומשפחות הזקוקים לעזרה.
לכן, אני חוזרת וכותבת שלדעתי צעד זה הוא השיא של הצעדים כולם כדי להעביר לכמה שיותר אנשים את המסר שלנו וככה גם הקבוצה גדלה וממשיכה שנה אחר שנה.