לא רק מוות של אדם קרוב הוא סיבה לאבל. כל אובדן – בעל חיים, בית, חפץ, חברות קרובה, כל דבר שאנו מאבדים יכול להביא אותנו לתחושה של התאבלות.

בשנת 1977 אברהם, מי שהפך לבעלי האהוב ונפטר, קיבל ממני צמיד כסף. באותה תקופה היה בינינו רומן עם אהבה שאינה יודעת גבולות. זה היה צמיד כסף עם פלטה לחריטה, גברי, כבד ויפהפה. הצמיד הזה לא ירד מידו של אברהם כל השנים עד שחלה. כשחלה לקחתי את הצמיד וחרטתי על חלקה החיצוני של הפלטה FOREVER. בשנה האחרונה לחייו, כשעדיין היה חולה ומוגבל בכל גופו הורדתי ממנו את הצמיד כי הוא רזה כל כך שחששתי שהצמיד ייפול וייאבד.

באותו זמן חבר מאד מאד קרוב ואהוב של אברהם, חלה במחלה קשה והיה במצב נפשי רע מאד. במשך שנות מחלתו של אברהם היה מופיע אצלנו מידי שבת לבקר, ובאחת הפעמים נתתי לו את הצמיד. ידעתי כמה אהב את אברהם שהיה עבורו כמו חבר ואבא, ואמרתי לו – שים את הצמיד עליך כך אברהם יהיה איתך תמיד. לפני כשנה נפטר החבר. ביקשתי מאשתו שתאתר את הצמיד אבל הוא לא נמצא. התחושה שלי היתה כל כך קשה כאילו איבדתי את אברהם שוב.

לפני כשלושה שבועות החתול המדהים שלי, פטיטו, מת בשיבה טובה בגיל 20. תומר, בני שנפטר, הגיע לגור איתי לפני שלוש עשרה וחצי שנים. פטיטו הגיע איתו ונשאר כירושה של תומר אצלי לאחר פטירתו. ושוב, מותו הוא אובדן של עוד חלק מתומר.

בשנים האחרונות היו לי שלושה אובדנים קשים מאד – אברהם, תומר ואמא.

הפסיכולוגים אומרים שלאבל יש חמישה שלבים:

אמא נפטרה בגיל 100 והיתה בשנה האחרונה כבר מבולבלת לגמרי וביקשה למות. היא רק רצתה להגיע לגיל מאה ואכן הצליחה. במקרה שלה לא חוויתי את כל השלבים אלא רק את השלב האחרון.

לעומת זאת אצל אברהם שהיה חולה לפני מותו חמש שנים במחלה ניוונית קשה, ואצל תומר שהיה חולה בשנותיו האחרונות במחלת ההתמכרות, חוויתי שלושה שלבים: הכחשה כעס ודיכאון כבר במהלך מחלתם. בשני המקרים כאשר היו חולים הם כבר לא היו אותו אדם, הפרידה כבר החלה.

הכחשה החלה את התהליך, כעס גם היה ממש בשלבים הראשונים של המחלה, דיכאון היה טורדני יותר והלך ובא כמה פעמים, התמקחות הוא שלב שלא חוויתי מעולם בהקשר של האובדן.

השלב שהיה הקשה לי ביותר, בשני המקרים, היה ההשלמה. מאד קשה לי ההשלמה, הסופיות. הידיעה שלא עוד, קשה מנשוא. אני זוכרת שבהתחלה, מיד אחרי שתומר נפטר, הייתי אומרת לעצמי – טוב, תחשבי שהוא בהודו או באיזה מקום שאין תקשורת אבל הוא שם ובסוף תיפגשו. אח"כ זה כבר לא עבד ושוב הגיע דיכדוך וחצי דיכאון ועכשיו הוא על הכוכב, ואני מאמינה שאפגוש אותו מתי שהוא. אותו ואת אברהם.

אני פשוט מוצאת דרכים לשמור על התקווה, כי מה שעושה ההשלמה בעצם, היא לוקחת את התקווה ובלי תקווה קשה לי לחיות.

אז יש צער, יש עצבות, יש געגועים עזים. הם לא מנהלים אותי אבל הם קיימים ברקע ומלווים אותי כל הזמן. אוהבת את כולכם ומודה על התמיכה הרבה, מיקי

0
    0
    העגלה שלך
    העגלה שלך ריקההמשך לקנות
    פתח צ'אט
    💬 זקוק לעזרה?
    שלום
    אנחנו יכולים לעזור לך?
    דילוג לתוכן