הגעתי לכנס ברגשות מעורבים של ציפייה וחשש. ציפייה לפגוש את כל החברותא (גם כאלו שטרם פגשתי בפיזי) וחשש מפני הצפה של רגשות. בכל זאת 24 שעות בנושא של נר-אנון הן 24 שעות של חשיפה לתכנים מעוררי השראה, אבל גם למאבקים וקשיים אותם אני מכירה מקרוב מידי.

למרות החשש היה לי חשוב מאוד להגיע, כי בכנס חגגנו את הבריתה של הבייבי שלי – הספר "ארגז הכלים", ספר שכל כולו כוחה של החברותא. ספר מלא וגדוש בכוחן, תקוותן וחוזקן של אחיותיי למסע – נשים רבות מנר-אנון ישראל – אשר התגייסו למשימה של בניית ארגז כלים לשימוש כולן. היתה לי זכות גדולה לרכז את התכנים המרגשים האלו. (הספר מאוד מומלץ ואם עוד לא קנית ממליצה שתקני בהקדם)
התבקשתי להנחות סדנה על ארגז הכלים. היה לי ברור שאני רוצה לארגן סדנה שיש בה השתתפות פעילה, לא עוד מושב שבו יש חלוקה ברורה בין דוברים ומאזינים אלא מרחב שבו כולנו דוברות ומאזינות זו לזו. רציתי שא.נשים יתערבבו ויכירו דווקא את אלו שאינן מכירים ומכירות עדיין. הרי אזור הנוחות שלנו הוא לבלות בחברת אלו שהכרנו כבר ואלו שהגענו איתם ואיתן.
בתחילת הסדנה חילקנו מדבקות וביקשנו מקבוצה אחת לכתוב כלי בו הן מרבות להשתמש והוא הכי משמעותי ועוזר להן בעוד שמהקבוצה השניה ביקשנו לכתוב על המדבקה כלי אותו היו מבקשות להטמיע בעצמן ובדרך הרוחנית שלהן. ואז ביקשנו מהקבוצות להתערבב כאשר המטרה היתה שזו "שמעניקה" תמצא את זו "שמחפשת". מייד כשניתנה ההנחיה קלטתי את הטעות. לא היה הבדל בין אלו לאלו – כולן היו עם אותן המדבקות באותו הצבע. היה נראה שאנשים בכלל לא מתערבבים וכן נשארים עם החברות והחברים שלהם. אמרתי לעצמי: "נו טוב, תלמדי להתיידד גם עם אי הצלחה, שחררי, ופשוט תלכי לחפש את הכלי שאת מבקשת לעצמך, גם ככה הסדנה תגמר במהירות כי זה רק 45 דקות". התחלתי להסתובב, במהרה מצאתי את הכלי שאני מחפשת (סבלנות) על מישהי שלאכזבתי הכרתי כבר כי היא איתי מידי שבוע בקבוצה. אבל, כאן היה משהו אחר. בקבוצה אין דו שיח וכאן פתאום יכולתי לשאול אותה המון שאלות ולחפור כמו שאני אוהבת ויודעת. למזלי היתה לה סבלנות (טוב זה היה הכלי שביקשה להעניק). עוד שתי נשים שביקשו סבלנות הצטרפו גם הן אלינו, אותן לא הכרתי קודם, וכך נוצרה לה קבוצה קטנה סביב הכלי החשוב הזה. כלי שחיוני להחלמה והרי החלמה באנו לבקש פה. איבדתי קשר עם מה שקרה סביבי, אמרתי לעצמי – אני אלמד והשאר מקסימום יתקשקשו עם חברות, זו לא אחריותי. בתום הזמן (שהגיע די מהר) חשבתי שהיה ניסיון פחות ממוצלח אבל לפחות אני מאוד נתרמתי. להפתעתי, לאורך היום, הגיעו אלי עוד ועוד סיפורים של נשים שהסדנה היתה להן מאוד עוצמתית. דווקא בשיחה אינטימית בעמידה סביב נושא של כלי מסוים היה להן רגע של התקרבות ואפילו הארה. הרי כולנו עשויים לפי גזרות שונות וסך הכל ניסינו שמלה חדשה, לחלק היא התאימה ממש ולאחרות פחות. נתראה בכנס הבא!
אוהבת, י׳