רק להיום

בקהילת נר-אנון המקומית שלנו אנו מקיימים אירוע שנתי הדומה לכנס והנקרא מרתון. במרתון, חברים מקבוצות שונות מתאספים להקשיב לדוברים שמשתפים מניסיונם, כוחם ותקוותם. זו תמיד דרך נפלאה עבורי להתחבר לחברי נר-אנון אחרים מחוץ לקבוצה הרגילה שלי. השתתפתי במרתונים כאלה בשלוש השנים האחרונות, ובכל פעם חוויתי בדיוק את מה שנחוץ היה לי. גם השנה הייתה כזאת אלא שקיבלתי את הברכה בצורה שונה.

התבקשתי לדבר במרתון. תשובתי המיידית הייתה "כן". זמן קצר לאחר מכן, הופתעתי כאשר ספק הזדחל למוחי. האוכל לעשות זאת? האם אוכל לקום ולשתף בסיפור שלי? ידעתי שתמיד שמעתי מהדוברים מה שהזדקקתי לו, על כן מדוע היה עליי לדאוג? אני כה אסירת תודה לתוכנית. הזכרתי לעצמי מאיפה באתי וכמה התקדמתי, ושדיבור על העבר ועל הסיבה שבשלה הגעתי לנר-אנון לא יחזירו אותי באורח קסם למה שהייתי בעבר, אישה ללא תוכנית. פניתי לחוכמתו של הכוח העליון שלי וביקשתי אומץ לתת למה שיקרה לקרות. ידעתי שבלי קשר למה שאומר או לאיך שאומר זאת, זה יהיה בדיוק איך שזה צריך להיות.

בסופו של דבר קבלתי עידוד מכך שאחרים אכן הזדהו עם הסיפור שלי. המרתון הוא אירוע נהדר ואני כה אסירת תודה לאותם חברים מתנדבים שנותנים יד לכך שהמרתון יתקיים מדי שנה.

תזכורת להיום: פשוט דבר. מישהו יקבל דבר בעל ערך מהניסיון, מהאומץ ומהתקווה שלך.

״הכאב שלך הוא משהו שאתה עצמך יצרת.״ ~ דאלאי לאמה

http://www.nar-anon.org.il